לא רוצה להציל אף אחד (גם לא ממש יכולה) 

משך שנים, חשבתי שיש בי את הכוח לעשות הבדל אצל אנשים. ידעתי שאם הם רק יקשיבו למה שיש לי להגיד, ייקחו את התובנות, ויניעו לפעולה, החיים שלהם ישתנו.


הכרתי את הדרך להזיז את החיים, עבור עצמי, רציתי גם לאחרים. בעיני, הכתובת היתה על הקיר, על כל הבניין לפעמים. רציתי שיראו את ה"אמת" הברורה הזו, שיפעלו, במה שראיתי כדרך הנכונה עבורם, הקצרה, הברורה והמדויקת.


המניע היה תמיד טוב - עזרה, צמיחה הדדית. אבל, היה מעורב בו גם לא מעט אגו.
היכולת לעשות הבדל בחיים של אחרים היתה משהו שחיזק גם אותי, הפגיש אותי עם העוצמות שלי. לכן, היה חשוב לי לפגוש שוב ושוב את הכוחות האלה, בעזרת האחרים, משהו בי, היה תלוי בתנועה שלהם.


היום אני יודעת, שאני לא באמת לא יכולה להציל אף אחד. לא משנה כמה חכמה אני, כמה רוצה, כמה ניסיון חיים וכלים אספתי,

אני יכולה רק להביא את כל אלה. האחר ייקח, אם הוא יכול, אם הוא בשל לכך.

אם לא, אין שום דרך שבה אני יכולה לנער, להניא, או להניע.

כשהפנמתי את ההבנה הזו, האגו התרסק.

מיד אחר כך, היכולות שלי כמטפלת, מנחה, יועצת, חברה, קפצו בעשרות דרגות.

כבר לא ניסיתי להציל אף אחד, ויכולתי פשוט להיות מתוך אהבה מלאה.

יכולתי להביא את כולי, על כל היכולות, הכישורים והכלים, ופשוט לאפשר אותם למי שמולי.

לא הייתי תלויה יותר בתוצאות האמירות, כלומר בכך שייקחו את הדברים שלי, ויישמו אותם.

באופן פרדוקסלי (או לא) דווקא כשאני משוחררת מ"להציל", הדברים מקבלים משמעות עמוקה יותר.

האחראיות על הדברים שעוברים דרכי היא מקסימלית. אבל, ברור לי שאני לא יכולה לקחת את האחראיות על השינוי או התנועה עבור מישהו אחר, גם אם מאד ארצה בכך. וכך אני אחראית לשלי, ומעבירה את מלוא האחראיות, וללא כל ציפיות, למי שמולי. אם הם יקחו את הדברים, הרי זה רק כי הם נגעו בהם במקומות שיכולים כרגע לקבל, זה המקום בהם שיכול עכשיו להכיל את ההבנות ולפעול מתוכן. ואם לא יקחו, אין בי שום מקום שנפגע או מתאכזב.

כך, מעולם לא הייתי, ולעולם לא אהיה גורו.

ראיתי רבים, רבים מידי שנלכדו בקורי הזהב של הגורואיזם. זה מפתה, עונה על צורך הדדי.

אנשים אוהבים מישהו שיגיד להם בוודאות מה נכון, שייקח אחראיות בשבילם על הבחירות, שיקבע עבורם את החוקים, שיגיד להם מה האמת, ואולי אפילו "יפקח" עבורם על התהליך.

מורים, מטפלים ושאר אנשים, מאפשרים את ההשענות הזו, מסכימים לקחת את האחראיות "להציל" אחרים. רבים מהם התחילו את הדרך מתוך מניעים חיוביים, אבל ככל שנכנסים לתפקיד, יש צורך ביותר ויותר כוח מושאל, מה שהופך לסם ממכר. הם חייבים יותר ויותר ממנו.

וכשיש כזה צורך הדדי, שהופך להיות הרסני ומחליש - אין שום התפתחות, אין צמיחה. יש רק שאיבת כוח של צד אחד, וויתור על הכוח של הצד השני, בתלות גדלה והולכת.

בדרכי, העוצמה תמיד נשארת אצל האחר. הם אלה שעושים את ההבדל עבור עצמם, אם ירצו, כשיוכלו.
ואם לא, זה גם בסדר גמור, אני אוהבת אותם בדיוק באותה מידה, ומרגישה טוב עם עצמי, בדיוק באותה מידה.

והכוחות שלי גם הם מתעצמים, מתוך עצמי.

יש פה נפרדות שהיא בעיני שיא החיבור.